<h1>שו"ת התשב"ץ ח"א סימן ס"ג</h1>
<h2>דף לה:</h2>
ולענין החשד, נראה דמשום חששא בעלמא לא מיקרי חשוד. דאף על גב דבבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין [ל"ה ע"ב] משמע דמשום חששא בעלמא מיקרי חשוד, דאמרינן התם אמר ליה רב פפא לאביי, לר' מאיר דאמר החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו, ואמר ר' מאיר החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה, כהני הכי נמי דלא דייני דינא, וכי תימא הכי נמי והכתיב [דברים כ"א] ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. אימר דאמר ר' מאיר לחששא, לאחזוקינהו מי אמר. ומשמע דמשום חששא לא דן ולא מעיד. התם שאני, דחשש מצוי הוא לכהנים שיטילו מום בבכור משום הנאה דמטיא לידייהו דבהאי מומא משתרי להו, אבל הכא מה ראית לחושדם ולפוסלם מסתמא. ואם תאמר, אי חשש מצוי הוא שיטילו כהנים מום בבכור ומשתכחי כהנים דעבדי הכי, אם כן ר' מאיר דבעלמא חייש למיעוטא הוה ליה למפסלינהו למידן דינא, כיון דאית ליה חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה. יש לומר, דאף על גב דר' מאיר הוא חושש באותו דבר עצמו משום מיעוט, לקונסו ולפוסלו בכל התורה כולה לא פסלינן ליה עד שיהא מוחזק לנו שהוא עובר על אותו דבר, וכן כתב רש"י ז"ל וכי אמר ר' מאיר חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה היכא דמוחזק לן דעובר על אותו דבר אחד.
ולענין חשש מגע גוי נמי איכא למימר, דבשלמא גבי כותי איכא למיחש, דלדידיה לא מיתסר עליה ולית ליה נמי ולפני עור לא תתן מכשול [ויקרא י"ט], אבל זה האנוס כיון שאינו חשוד בדבר בודאי קפיד על מגע גוי, שהוא יודע דמגע גוי נאסר עליו, ואיהו לא שתי ליה דהא לא חשיד, ולאחריני לא ספי איסורא דהא אית ליה ולפני עור לא תתן מכשול. ועוד, שאפילו תמצא לומר שאלו האנוסין הם חשודין על יין נסך, אפילו הכי יין ששולחין לישראל ואומרים שהם עשאוהו בטהרה הן נאמנין, דהא קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דאמר נאמן הוא על של חברו ואינו נאמן על שלו, דהכי פסקינן בהדיא בפרק בתרא דיומא [ע"ח ע"א], ולא קיימא לן כר' מאיר דפליג עליה, ולא כסתם מתניתין דפרק עד כמה. וכיון שכן כל שאין הנאה לזה החשוד בעדותו נאמן, דהא דאמר רבן שמעון בן גמליאל דאינו נאמן על שלו היינו טעמא משום הנאה המגעת לידו, אבל אם נותנו במתנה לאחר אפילו על שלו נאמן, דאין אדם חוטא ולא לו, דכיון שאין לו שום הנאה במה שנותן עכשיו של חבירו מקרי, ולא חייש רבן שמעון בן גמליאל לא לגומלין ולא ללגימא שהיא הנאה הבאה לאחר מיכן משום עדות זו, ואינו נפסל זה החשוד אלא כשההנאה היא מגעת לידו עכשיו בזה העדות, וכגון בכור של עצמו שכבר נתנו לו הישראל, אבל אם אין הנאה מגעת לידו עכשיו בזה העדות מהימן. והדעת נותנת כן, שאם נחשד לאכול לא נחשד להאכיל. ואפילו תנא קמא דפליג עליה דרבן שמעון בן גמליאל לא פסליה על של חבירו אלא משום איזה הנאה שתגיע אליו, וכדאמרינן בלישנא קמא [ל"ה ע"א] מימר אמר כיון דקא טרחנא ביה לא שביק לדידי ויהיב לאחרינא, וכהן לכהן נמי משום דקא חיישינן לגומלין, ובלישנא בתרא [ל"ה ע"ב] נמי אמרינן רועי כהנים והם ישראל אינן נאמנין דחיישינן ללגימא, אבל אי ליכא הנאה כלל מהימן על של חבירו. ומדתנא קמא לא פסליה על של חבירו אלא בדאיכא הנאה, נשמע לרבן שמעון בן גמליאל דלא פסליה בשל עצמו אלא משום הנאה דידיה כשמוכרו לאחרים, אבל אם נותנו במתנה נאמן, דמה הנאה אית ליה.
ואין לומר דאי לא עבד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה במתנה ואשתכח דכמכירה היא, וכדאמרינן גבי דיני ממונות בפרק הניזקין [גיטין נ"ט ע"א] ובפרק שנים אוחזין [ב"מ ט"ז ע"א] וכן בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ו ע"א] אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה, משום דאפשר לפיוסיה בהיתרא ולא היה לו להאכילו איסור, דהא תלמודא לתנא קמא מהדרינן אהנאה דבתר מיכן לגימא וגומלין ולא אתינן עלה מהאי טעמא, ומינה לרבן שמעון בן גמליאל דמשום האי טעמא ליכא למפסליה, אבל אית לן למימר ודאי דאי לאו היתרא הוא לא הוה ספי ליה, דאכתי לא נחשד להאכיל לאחרים אף על פי שנחשד לאכול, וחשוד לזה לא נחשד לזה אלא לר' מאיר ולא קיימא לן כוותיה. ודברי הרמב"ם ז"ל מטין כן, שהוא כתב בפרק ב' מהלכות בכורות [הי"ז] אבל חבירו מעיד לו שאין אדם חוטא ולא לו. נראה מדבריו דאינו פסול אלא כשהוא חוטא לו בעדותו, אבל כשאינו חוטא אלא לאחרים מהימן. ואפשר היה לומר דכי פסקינן ביומא בפרק בתרא [ע"ח ע"א] הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ודלא כר' מאיר, דוקא בחשוד דהכא דאינו אלא חששא בעלמא, אבל לעולם אימא לך דחשוד גמור לא דן ולא מעיד כלל וכסתם מתניתין בפרק עד כמה [בכורות ל' ע"א]. אלא שהרשב"א ז"ל כתב בתשובה שכל הפוסקים הסכימה דעתם דסתם ואחר כך מחלוקת היא, ואין הלכה כסתם אלא כדפסקי אמוראי בגמרא. ומדבריהם למדנו שאין לחלק בין חשוד גמור לחששא בעלמא, דבכולהו אין נאמן בדמטי ליה הנאה וחוטא לו, ונאמן בדלא מטי ליה הנאה ואינו חוטא לו אלא לאחרים.
הילכך העולה מזה הוא שאלו האנוסין בחזקת כשרות הם מסתמא, אלא אם כן נתברר לנו שהורעה חזקתן והיותם בלתי נזהרין מדברים אסורים, אבל מן הסתם אין לנו להוציאן מחזקתן, וכל שכן שנאמנין הם להעיד בכל איסורין שבתורה, וכל שכן באיסורין דרבנן כסתם יינם, והרי הם כישראלים גמורים. ואחר שכתבתי זה מצאתי להרב ר' אהרן הלוי שהוא אומר שהחשוד לאכול אינו חשוד להאכיל על פי פירושו לההיא דפרק אין מעמידין [ע"ז ל"ט ע"ב], דאמרינן התם ואם שיגר לו בעל הבית מותר, שהרב ז"ל מפרשה בחשוד לאכול ואפילו הכי כיון שאינו חשוד להאכיל אם שיגר לו מותר. ונסתייעו דברינו סיוע רב בפירושו. ואף על פי שרש"י ז"ל פירשה בהיפך בחשוד למכור ואינו חשוד לאכול, אבל בחשוד לאכול יראה מדבריו דכל שכן שחשוד להאכיל, וכן כתב הרשב"א ז"ל, ובודאי שפירושם הוא הנכון, אבל הואיל ויצא הדבר בהיתר בסיוע פירושו של הרא"ה ז"ל, יצא. ועוד יש לנו לומר, שאפילו לדעת הרשב"א ז"ל אם נתברר לנו שאינו חשוד להאכיל אף על פי שהוא חשוד לאכול אם שיגר לו במתנה מותר, שאין לנו בו אלא במה שנחשד. והכי נמי מוכח בבכורות [ל"ה ע"א] בההיא דרבן שמעון בן גמליאל כמו שכתבתי, דכל שאין לו הנאה כלל מהימן ואפילו בשלו. וכל שכן בנדון הזה, שאין לומר שהחתן יכשילהו חמיו להאכילו איסור, ואיכא למימר בהא מה שאמר רב על שמואל חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מילתא דלא סבירא לי, כדאיתא בפרק גיד הנשה.
ולפי שהוגד לי כי הרמב"ם ז"ל ביאר דעתו במאמר קידוש השם שמי שיכול לצאת ונשאר שם לחמלת בניו נקרא מרוצה, השיבותי זה. ומה שביאר הרמב"ם ז"ל דעתו במאמר קידוש השם במי שיכול לצאת ואינו עושה, הוא המובן אצלי במה שכתב בספר המדע [הלכ' יסודה"ת פ"ה ה"ד], לא נתחדש לי דבר. וכן הוא האמת, שאם הדבר ברור אצלנו שאין לו שום אונס ולא נשאר במקום הרע ההוא אלא לחמלת ביתו ובניו הרי הוא עובד עבודה זרה ברצון, שהיה לו להניח ביתו ובניו, דמה איכפת ליה אם יניחם וילך, אלא ודאי נזרקה בו מינות והודה בה. אבל כל זמן שיש לתלות בעיכובו איזה טעם, לא, דכל ישראל בחזקת קדושים הם. ולפי זה לא קשיא מידי מה שכתב באותו מאמר. וכל שכן שאם אמת שהרב ז"ל לא עסיק אלא בדבר שבין אדם למקום לעולם הבא וגיהנם וכמו שעלה על דעתי, שהדבר הוא יותר פשוט, שהרי יודע תעלומות לבבו הוא יודע מה שיש בליבו בעיכובו שם. ובודאי שזה שבא בזה המאמר הוא מורה שכן הוא דעתו, דהא איהו ז"ל פסק בפרק ג' מהלכות עבודה זרה [ה"ו] כרבא דאמר בפרק ארבע מיתות בסנהדרין [ס"ב ע"ב] ובפרק כלל גדול [שבת ע"ב ע"ב] דהעובד עבודה זרה מאהבה ומיראה פטור עד שיקבלנו באלוה, וזה שעובד עבודה זרה לחמלת בניו ואשתו וביתו אמאי לא הוי פטור שהרי אינו מקבלו עליו באלוה. אלא ודאי לא לחייבו בידי אדם קראו עובד עבודה זרה במזיד, דפטור הוא. אלא מיהו אף על גב דפטור הוא אפשר דיינו אסור דעבודתו עבודה היא, ואפשר דתקרובת עבודה זרה ממי שאינו מודה בה מיתסר, וכיון שכן סתם יינו מתסר, דמשום לתא דיין נסך אתסר. או דילמא סבירא ליה לרב ז"ל דמסתמא קבליה עליה באלוה מכיון שהדבר ברור שלחמלת בניו עמד שם, שאם לא כן אהבת האל היתה מכרעת לאהבת בניו. או דילמא הרב ז"ל הפריז על מדותיו בזה למלאכת שמים, לחזק ידי הנאחזים במצודה רעה להינצל מפח מוקשם ואל תעצרם אהבת בנים ובנות, כדרכו בכל מאמריו לחזק ידים רפות וברכים כושלות מליו יקימון [איוב ד']. נאום החותם שמעון בה"ר צמח הכ"מ.
